בבי"ס היתה לי חברה מאוד קרובה, היינו מדברות על הכול הינו דברים עמוקים ואישיים הרגשתי שאנו כמו פסיכולוגיות אחת בשביל השניה,
דרכנו נפרדו אך התחושה של עומק השיחות היו מאוד נשארה בי לאורך השנים והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים לתמוך ולעזור לאנשים
באחת משיחותיי עם אימי סיפרתי לה שאני רוצה לעבוד בתחום של טיפול באנשים. אימי שאלה אותי שאלה: "איך את כבחורה נכה עם קשיים בדיבור יכולה לטפל באנשים? אנשים לא מגיעים לטיפול כדי להתמודד עם קושי נוסף"
חשבתי על מה שאימי אמרה לי, ואמרתי לעצמי יש משהו במה שהיא אומרת אך מצד שני הרגשתי שזה היעוד שלי בחיים. אחרי כמה זמן שמענו על תכנית חדשנית להכשרת אנשים עם מוגבלות כמאמנים תוך הבנה שמוגבלים מבינים הכי טוב מוגבלים כמותם. נסעתי עם אימי ליזמת התכנית ומאוד התלהבנו. לצערי התכנית לא נפתחה אבל הרעיון נשאר בליבי והשאיפה לממשו התחזקה.
דברתי עם חברה שלי ושל אימי שלמדה אימושיין וסיפרתי לי על חלומי שמאוחר יותר הפך לחזון שלי והלכתי איתך לערב מבוא.
השתתפותי בתוכנית המאמנים בשיטת סאטיה בבה"ס אימושיין היתה הגשמת חלום מבחינתי ומימוש החלום הוא היותי מאמנת עם התמחות באימון אנשים מוגבלים והקרובים להם.